או.קיי, אז החיים הם לא ממש מה שהבטיחו לכם. עד גיל 21 כנראה שלא תגיעו לירח, גם בעשור השלישי של שנות ה-2000 אנחנו לא מסתובבים בחליפות כסופות, אף אחד לא ניזון מקפסולות אוכל מרוכזות ומשביעות בגודל של קוביית משחק ולגבי מכוניות מעופפות, בואו, קודם נטפל בפקקים על הקרקע. ועדיין, לאורך השנים ועד היום, תעשיית הרכב הקפידה תמיד להציג לנו את החזון הרחוק של טכנולוגיות מדהימות שישנו לחלוטין את האופן בו אנחנו משתמשים במכוניות שלנו.
נכון, רוב הטכנולוגיות האלו היו ברכבי קונספט שתכליתם העיקרית היא לייצר עניין, לתפוס את העין ולהצית את הדמיון בלי כוונה אמיתית לייצר אותן. ונכון שלפחות בחלק מהמקרים אנחנו רואים זליגה של חלק מהדברים האלו גם למכוניות שאפשר לקנות באולמות התצוגה. ועדיין, היו שם כמה דברים שממש היינו שמחים לראות במכוניות שלנו.
יום אחד אולי אפרוש כנפיים: דלתות שחף
נחלקו היסטוריוני הרכב האם דלתות השחף, אלו הנפתחות מעלה מעל תא הנוסעים הופיעו בפעם הראשונה בבוגאטי טייפ 64 של שנת 1939 או שהבכורה היא במכונית המירוץ של מרצדס ה-W194 ב-1952. כך או כך, על העובדה שהן הופיעו לראשונה במכונית סדרתית במרצדס 300SL של 1954, כנראה שאין חולק.
מאז, הדלתות האלו היו סוג של סמל שהסעיר את דמיונם של מעצבים ורוכשי מכוניות. העובדה שבפועל אלו דלתות די בעייתיות, בעיקר כאשר צריך לסגור אותן בזמן שיושבים בתוך המכונית וגם מאתגרות מבחינה הנדסית לא ממש עמעמו את ההילה שלהן.
דלתות כאלו הופיעו בכמה מכוניות סדרתיות מאז, הידועה בהן היא כנראה הדלוריאן (והתפקוד שלהן בה הייתה הבעיה הקטנה ביותר שלה), אבל לא באמת תפסו. מי שהיום היא היחידה פחות או יותר שעושה שימוש בדלתות דומות בשם "דלתות בז" (falcon doors) היא טסלה עם המודל X.
מי שמקפידה לאורך שנים לעשות שימוש באביזר הזה במכוניות הקונספט שלה היא לא אחרת ממי שהתחילה איתו - מרצדס. החל ב-C111 ובהמשך הדרך ועם עוד כמה יציאות מוזרות כמו ה-F100 של 1991.
ביי ביי פנצ'רים: צמיג ללא אוויר
צמיג חסין לפנצ'רים הוא חרב הפיפיות של יצרניות הצמיגים. מצד אחד המצאה מהפכנית, מדהימה שתפתור את הנהגים מאחד התסכולים הגדולים של פנצ'ר בצמיג שתמיד קורה ברגע הלא מתאים, במקום הלא מתאים וכאשר בתא המטען יש חצי בית שצריך לפרוק בשביל להגיע לגלגל החלופי. מצד שני, בתור חברות שהעסק שלהן הוא למכור צמיגים... טוב, אתם מבינים לאן זה הולך.
אבל קחו את מישלין למשל, יצרנית הצמיגים הסופר מוערכת מצרפת שמפתחת כבר המון שנים את ה-TWELL. זהו צמיג ללא אוויר העשוי מגומי ופיברגלס ולמעשה יוצר מבנה שתומך בסוליית הצמיג ללא התצורה המוכרת של גומי מלא באוויר. ולמרות שהוא "אוטוטו" מושק, הופעות ראשונות שלו זכורות עוד מ-2004 והוא בא והולך אחת לכמה שנים.
בפעם האחרונה זה היה ב-2019 כאשר יחד עם ג'נרל מוטורס ערכה החברה ניסויים בשימוש בצמיג על מכוניות הבולט החשמלית. היעד החדש: 2024 - אם הכל ילך כשורה. כן כדאי לציין שלפחות בתעשיית הכלים ההנדסיים, טרקטורונים ורכבי שטח אחרים כבר נעשה שימוש בסוג כזה של צמיג, אולם לתפוצה הרחבה יותר במכוניות הוא עוד לא הגיע.
אבל לא רק מישלין, גם חברת הנקוק הציגה צמיג דומה, תחת שם אחר - i-Flex, אבל יותר מאשר אתגר הנדסי, לסוג כזה של צמיג יש גם משמעות אקולוגית משמעותית של חיסכון טונות של אשפת גומי כתוצאה מצמיגים לא ממוחזרים.
ידע הוא כוח: מערכות טלמטריה
בעולם בו רכיבים אלקטרונים "משוחחים" כל הזמן, וה"אינטרנט של הדברים" הוא כבר לא חזון רחוק של חנונים שמפנטזים על המקרר ששולח בקשת קנייה אוטומטית לחלב כאשר משקל הקרטון יורד, לצפות למערכת מידע שתוכל לקשר בין מכוניות, תשתית ואפילו בין רכיבי המכונית עצמה - לא נשמע כמו משהו הזוי לחלוטין.
נכון, יש כבר היום מיני יישומים למערכת מצלמות שמחוברות לרמזורים ויודעות לנהל את זרימת התנועה בהתאם למה שקורה באותו רגע. יש גם מקומות בהם חיישנים בכביש מתריעים על עומסי תנועה מסתמנים הרבה לפני שתקבלו על כך חיווי בוויז - אבל זה עדיין לא קורה בהיקף שהייתם מצפים שזה יקרה. גם מערכות תקשורת בין המכונית עצמה לנהג די מוגבלות היום למה שמציגה המכונית בלוח המחוונים וגם זה הולך מצטמצם.
אבל מה אם המכונית שלכם הייתה מספרת לכם שכבר יותר מדי זמן עבר מאז שבדקתם שמן, שכמות המים נמוכה מדי או בכלל, שיש חופש ברצועת האביזרים והאלטרנטור כבר לא טוען כמו פעם. ואגב, רוב המידע הזה ואפילו יותר ממנו זמינים, אבל בשלב זה לרוב ידרוש מכם להתחבר עם רכיב לשקע הדיאגנוסטיקה ולהצטייד באפליקציה מתאימה.
אז אפשר להתנחם בכך שלפחות בחלק מהתחומים, כמו של לחץ אוויר בצמיגים, ובחלק מהמכוניות גם על הצורך למלא נוזל שמשות תקבלו תזכורת, אבל אי אפשר שלא לחשוב שהן יכלו להציע הרבה יותר מידע. וזה מידע שבהחלט יכול להפוך את תחזוקת הרכב שלכם לכזו שהרבה יותר מודעת למה צריך ולא צריך לעשות במכונית שלכם. מכאן ואילך אתם מוזמנים להמשיך עם תאוריות הקונספירציה לסיבות שזה לא קורה...
חופה וחידושים: חופות שקופות
הן פרצו לתודעה אי שם בשנות ה-50, אחת מתקופות הזוהר של מכוניות הקונספט. ההשראה מעולמות התעופה, המראה החללי והעתידני והזינוק המשמעותי בטכניקות עיבוד הפלסטיק - אלו ואחרות הביאו כמעט כל יצרנית להציג איזו מכונית מרהיבה עם חופה שקופה למכוניות שלהן.
ונכון, הן נראות הרבה יותר טוב מאשר מהוות פתרון פרקטי או מספקות רמה נאותה של בטיחות. בהיבט הפרקטי - הקרנת חום אדירה, הקושי לשמור על כל זה נקי כל הזמן וגם הקטע הזה שכל העולם רואה איך אתם מורטים גבות, מתאפרים, מתגלחים מחטטים באף וכו'. בהיבט הבטיחותי, זו צריכה להיות חתיכת חומר חזק כדי להציע הגנה במקרה של פגיעה או התהפכות בלי להחדיר פנימה תמיכה בצורת קשת.
על חלק מהדברים האלו אפשר להתגבר באמצעות חומרים שמסוגלים להפוך לאטומים או שקופים בלחיצת כפתור, ב.מ.וו עושה את זה מצוין עם המערכת בגג של ה-iX למשל. אם כי כשחושבים על נושא החיטוטים באף, אולי בכל זאת נשאיר את זה למכוניות קונספט.
טורבינה, סילון, מימן, גרעין: הנעות חלופיות
גם הפעם אנחנו נשארים בשנות ה-50 בהן עולם הרכב התפוצץ מרעיונות של שילוב המילים החמות ביותר בתחום הטכנולוגיה. כי אם היום שתי מילות הקסם הן "אוטונומיות" ו"קישוריות", אז היו אלו מטוסי הסילון, עידן החלל והכוח הגרעיני שסחררו את העולם. רעיונות לבניית מכוניות עם מנועי טורבינה, סילון ואפילו רכב קונספט של פורד עם מנוע שהופעל על ידי כור גרעיני זעיר צצו בתערוכות המכוניות.
קרייזלר למשל הציגה ב-1963 את ה"טורביין קופה" מכונית בעלת מנוע טורבינה שאפילו הגיעה לייצור וממש נסעה על הכביש. בגדול, בלי להיכנס לפירוט העיקרון ההנדסי, הרעיון שמאחורי מנוע הטורבינה הוא שהוא יכול לעבוד באמצעות שריפת כל סוג דלק (בנזין, סולר, נפט ואפילו דלק סילוני), לא מצריכים חלק ניכר ממערכות הקירור ובעלי נצילות אנרגיה טובה מאוד. אה, ויש להן גם צליל מגניב לאללה. 55 יחידות ממנה נבנו, כאשר 5 היו אבות טיפוס ושאר המכוניות בייצור רגיל (עד כמה שייצור של 50 מכוניות נחשב "רגיל"). המכוניות נמסרו לנסיינים וב-1966 עם סיום הפרויקט נאספו המכוניות בחזרה והושמדו. 9 מהן שרדו, אחת מהן, אגב, בבעלותו של ג'יי לנו.
כיום אפשר לומר שנמצאת שם הנעת המימן, עם ניסיונות של מספר יצרניות בהן ב.מ.וו, הונדה וטויוטה (האחרונה כבר בדור השני של המיראי שנמכרת מסחרית) לחקור את היישומים המעשיים של הנעה חשמלית המופקת ממימן. ולמרות שאנחנו בראשיתו של השינוי הגדול ביותר שתעבור תעשיית הרכב - המעבר לחשמל - באופן כללי אפשר לומר שמעט מאוד השתנה בטכנולוגיית ההנעה לאורך השנים.
לא רואים בעיניים: מציאות רבודה
כמו טכנולוגיות אחרות, גם תחום המציאות הרבודה הוא משהו שכבר מזמן היה אמור להיות הרבה יותר נפוץ במכוניות אולם מוגבל כרגע למספר מצומצם יחסית של מכוניות יוקרה. הרעיון בבסיסו ובגדול הוא לסנכרן בין מה שמצולם על ידי מצלמות הרכב ומידע שקיים במערכת הניווט ורכיב GPS על מנת לייצר הדמיה של הנחיות ניווט, התרעות ודברים נוספים על גבי מערכת הניווט. זה יכול להיות חץ המצביע במדויק על הבית ברחוב חולצי הפקקים 12 במושב גבעת עמק. זו יכולה להיות המלצה להיכנס לתדלק בתחנה הקרובה או הבהוב שמזכיר להפחית מהירות עם זיהוי התקרבות לבתי ספר או אוטובוס שמוריד תלמידים בתחנה. שילוב של היכולות האלו עם הקרנה של המידע על השמשה הקדמית למשל יחסוך גם את המבט שנודד למכשיר הנייד או מסך המולטימדיה במכונית.
שמתי עלי טנדר ויצאתי: מרכבים מתחלפים
הרעיון עצמו לא היה חדש, במשך שנים פורד למשל הציעה את המודל T במספר מרכבים מרודסטר ועד משאית קלה שישבו על אותו בסיס. אבל העסק קיבל תפנית מעניינת כאשר בשנות ה-70 החל המעצב האיטלקי ג'וגארו (פולקסווגן גולף, אלפא רומיאו ג'וליה ספרינט, דלוריאן, לוטוס אספרי ועוד) לחקור היבטים מתקדמים של הסיפור הזה. מה שהבשיל למכונית קונספט בשם "קפסולה" שהציגה את האפשרות להחליף בין מספר מרכבים שישבו כולם על אותו בסיס. מיניבוס, רכב כיבוי, גרר, מיניוואן מפואר, רכב חוף פתוח כבאית ועוד.
ב-1989 פלימות' מציגה את הוויאג'ר 3, רכב קונספט שלוקח את הסיפור הזה למקום קצת שונה. זה היה אמור להיות הדבר הבא בעולם המיניוואנים ובעצם הורכב משני כלי רכב. היחידה הקדמית שנקראה "יחידת הפיקוד" הייתה מכונית קטנה שבה ניתן היה להסיע שלושה אנשים שישבו בשורה אחת. וכאשר נדרש הרכב לשימוש המשפחה המורחבת, הוא היה מתחבר לחידה האחורית שבה היה חלל ישיבה מרווח. כאשר התחברו שתי היחידות היו הגלגלים האחוריים של יחידת הפיקוד מתקפלים ומתכנסים לתוך הגוף המורחב. כדי להניע את שתי היחידות קיבלה כל אחת מהן מנוע 1.6 ליטרים.
ב-1995 מציגה מרצדס את הגרסה שלה למרכבים מתחלפים עם ה-VRC, ראשי התיבות של Vario Research Car. הרעיון היה שעל בסיס משותף יוכל הלקוח לקבל למעשה ארבעה כלי רכב שונים; קבריולה, טנדר קטן, וואן או מכונית קופה. טוב, טכנית הוא לא באמת קיבל ארבעה כלי רכב, כי המרכבים עצמם היו אמורים להיות של החברה והלקוחות היו מגיעים למרכז השירות ו"מולבשים" במרכב בו הם רצו להשתמש.
אבל מדליקים ככל שיהיו הרעיונות האלו, במבחן המציאות הם ממש ממש לא פשוטים ליישום. החל מההיבט הטכני של חוזק מבני של אותם רכיבים מתחלפים, הלוגיסטיקה סביב התחלופה הזו ואפילו העניין הפשוט הזה של ההיגיון העסקי של למכור מכונית שעושה כמה דברים במקום כמה מכוניות...
מה שכן, ובדיוק כדי לסיים את הכתבה הזו עם טעם טוב. דווקא הרעיון הזה, המוזר והמורכב כל כך, עושה קאמבק לא קטן. והוא עושה את זה על בסיס חשמלי וגם על ידי חברה ישראלית. לפלטפורמת הסקייטבורד של REE יש בדיוק מה שצריך בשביל הסידור הזה. המנועים עצמם נמצאים בגלגלים, והגלגלים עצמם בעלי אפשרות צידוד עצמאית ללא מערכת היגוי. מה שמאפשר להאריך או לקצר את הבסיס לפי הצורך ולהלביש עליו כל מרכב שרוצים. רכב שמפזר את הילדים ואתכם ברכבת ואז הופך למסחרית למשלוחים של הסופר ואחר הצהריים מחלטר בגינה עם מרכב של אוטו-גלידה.