עבור לא מעט אנשים המילה "מוזיאון" מתקשרת באופן אוטומטי לחללים ענקיים בהם מהלכים בדממה מבקרים בין מוצגים היסטוריים, מביטים בהם במין ריחוק. כי בסופו של דבר, גם אם אתם יודעים הכל על לאונרדו דה ווינצ'י - כשאתם ניצבים מול המונה ליזה - בואו, הציור הזה לא עשה הרבה מאז נוצר במאה ה-16 ועלה לגדולה במאה ה-19 וה-20. אבל בתחום המוטורי, מוזיאונים הם סיפור אחר לגמרי. למעט מקרים יוצאי דופן, המוצגים בהיכלים האלו לא נוצרו כקישוט, אביזר או אומנות לשמה. הם היו, ובחלקם עדיין השילוב המסעיר בין עצם מכאני ליצירת אומנות והם עושים את זה באופן שאין שני לו. כי באמת שקשה לחשוב על עוד מוצר צריכה שמצליח לשלב בין אסטטיקה לשימוש, באופן בו מכוניות עושות את זה. ולבחור שצועק מול המסך "אבל מה עם מוזיאון מטחנות הבשר בקלינינגרד רוסיה!" תפסיק להיות מוזר בסדר?
כאשר זה מגיע למכוניות איטלקיות, בעוד לרבים הייתה בשלב זה או אחר של החיים אינטרקציה עם מכונית מתוצרת פיאט ולרבים אחרים פנטזיה על פרארי, מזראטי או למבורגיני - אלפא רומאיו נמצאת בשלב ביניים. מצד אחד עממית מספיק כדי שחובבי רכב יוכלו לקנות אחת, גם אם אינה חדשה ומצד שני למרות שנים לא מזהירות - לשמור על איזו הילה של זוהר ונחשקות. ולא משנה באיזה מתרס של העולם המוטורי אתם, שיטוט בין קומות המוזיאון הזה לא ישאיר אתכם אדיש.
פרויקט מוזאוני הרכב, לקראת עונת טיולי הקיץ:
המוזיאון הטכנולוגי בסיסנהיים, המקום שבו טופולב פוגש את פרדיננד פורשה
מנהגים פגאניים: ביקור נדיר ביצרנית המכוניות האקזוטית האיטלקית
מוכנים שתשלחו אותנו להאג בכל יום, אם זה למוזיאון הרכב הזה
המוזיאון עצמו המשתרע על שטח של 4,800 מ"ר, עבר מספר גלגולים ונמצא במקום בו עמד מפעל של היצרנית בעבר. הוא בנוי באופן שמחלק אותו באופן כללי בין 4 מחלקות מרכזיות. הראשונה היא המבואה שמהווה מעין היכרות כללית עם המושג שנקרא אלפא רומיאו - מתצוגה מתחלפת של דגמים אייקוניים, מכוניות מירוץ, מטוסים ומנועים תעופתיים של היצרנית, סירות מהירות וקיר של אבולוציית הלוגו שלה. אלו מובילים לשלושת חללי התצוגה המרכזיים - אותם ניתן לכנות באופן כללי כ"היסטוריים", "עיצוביים" ו"ספורטיביים". כל אחת מהקומות והחללים האלו מוקדשים בדיוק למה שהם מתארים. החל בתצוגה כרונולוגית של המכוניות החשובות ביותר בתולדות היצרנית הזו, היהלומים בכתר. עבור בדגמי הקונספט והמכוניות שהפכו לנכסי צאן ברזל בתחום העיצוב של המכוניות המודרניות ועד קומה שלמה שסובבת את ההיסטוריה המפוארת של היצרנית הזו בספורט המוטורי.
המסלול של הדגמים ההיסטוריים מתחיל ב-24HP, המכונית הראשונה של אלפא משנת 1910, חמש שנים לפני שתהפוך לאלפא רומיאו אחרי כניסתו של ניקולה רומיאו. כאן היא ניצבת במרכב ה"טורפדו" שנבנה עבורה על ידי "קסטנגה" אחת מעשרות היצרניות שבנו ללקוחות יצרניות המכוניות מרכבים בהזמנה אישית. אבל זה הבסיס שלה ולא המרכב שחשובים פה, עם מנוע 4.1 ליטרים ארבעה צילינדרים יוצרה תחת שלל מרכבים ושיפורים במשך עשור, היא למעשה יצקה את היסודות על גביהן נבנו מכוניות אלפא רומיאו במשך שנים. זו הייתה מכונית שממש מהצגתה הייתה לשילוב בין בסיס ששימש נהגי מירוץ ולקוחות בשילוב בין יוקרה וביצועים. עם מהירות מירבית שנעה בין 100 ל-110 קמ"ש בשנים בהן עצם הרעיון עצמו של מכונית ככלי תחבורה המוני היה אירוע לא ברור מאיליו בכלל.
והעין קופצת ממנה למשפחות ה-6C וה-8C, אלו שבנו את המוניטין של היצרנית הזו ככזו שיכלה למכור שלדה לקבוצות מירוצים עם השמות הגדולים ביותר בעולם הגרנד פרי של שנות ה-20 וה-30 כמו אנזו פרארי שיהפוך למנהל הקבוצה בהמשך, ואת אותן שלדות בדיוק לעשירי העולם שהרכיבו עליהן את העיצובים האלמותיים ביותר מזגאטו, גראוויני, פינינפארינה, ג'יימס יואנג, טורינג סופרלגרה ואחרים. אלו מרכבים שנצרפו בעבודת יד שכמעט ואין שניים זהים בהם, אבל כולם חלק מתנועה אחת גדולה שביססה את אלפא רומיאו כשילוב האידיאלי בין אלגנטיות לספורטיביות.
האבולוציה ממשיכה לשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אלו שמסמנות את היעלמותם של אותם בוני מרכבים והמעבר של יצרניות הרכב לבנייה של דגמים אחידים בהיקפים גדולים. שנות ה-50 באיטליה היו תקופה לא קלה. הכלכלה הייתה בקרשים, אירופה כולה עדיין נבנתה מחדש מחורבות מלחמת העולם השנייה, אבל גם בתוך התקופה הלא קלה הזו, אלפא רומיאו המשיכה לבנות מכוניות ששמרו על מאפיינים ספורטיביים-יוקרתיים עם סדרת ה-1900 ובמקביל להשתתף מחדש במירוצי הגרנד פרי, אם כי בדומיננטיות פחות משמעותית מאשר בעבר. למעשה היא מעולם לא חזרה להוות שחקנית משמעותית בפורמולה 1 מאז. אבל ההצלחה של סדרות ה-1900 הביאה להצלחה של אחת המכוניות החשובות ביותר עבור אלפא רומיאו הג'וליה וליורשת בדמות סדרות ה-2600 בשנות ה-60 כאשר כמו הג'וליה שהייתה גרסה עממית יותר ל-1900, כאן היו אלו סדרות ה-105 בעיצוב של ברטונה, זגאטו וקארוזירה שבאמת קיבעו את הסטטוס של אלפא רומאיו כיצרנית המכוניות הספורטביות-אלגנטיות האיטלקיות לעשרות שנים קדימה.
התצוגה עצמה נעה בקפיצות בין הדגמים המשמעותיים של היצרנית. בין אם אלו המיוחדים כמו המונטריאול המרהיבה של 1970 האלפטא של 1972 והסוד של 1971 שעומדת שם באמצע. שאלתי את המדריכה אם הם מחליפים אותה כל פעם שהיא מחלידה באחת חדשה מהמחסן - היא לא צחקה. התצוגה ממשיכה לאלפא 75, ל-164, ל-156 ול-C8. ליצרנית נוח מאוד לדלג על תקריות כמו ה-33, ה-145/146, הארנה ושאר מכוניות שעובדי היצרנית אולי נאלצו להביט הצידה ולסתום את האף כאשר הדביקו עליהן את סמל הנחש והצלב שלה, אבל עשו את זה כדי שהיצרנית תישאר בחיים. אגב, זה לא ממש שונה ממה שקורה היום, כאשר היא חולקת מכלולים ופלטפורמות עם פיג'ו, אופל ואחרות.
אני פונה לרדת במדרגות למתחם המתרכז בעיצוב של המכוניות, כולל כמה מדגמי הקונספט והיצירות הניסיוניות של אלפא רומיאו, רק כדי להיעצר בנימוס על ידי קצינת העיתונות של המוזיאון. "מצלמים שם פרק עבור ערוץ השידור הציבורי האיטלקי" היא מסבירה את נוכחותם של צלמים ומקליטים בכל מקום. ואני רק תוהה לעצמי מתי כאן 11 יצלם סדרה על ייצור המכוניות בישראל ולא על מוזיאון השיריון בלטרון... ובלב המהומה הזו מחייך אלינו לורנזו ארדיזיו, אוצר המוזיאון, אולי האיש עם העבודה השנייה הכי טובה בעולם אחרי עיתונאי רכב. אני מצליח לחטוף שיחה קצרה עם האיש שחי, נושם, ישן וחולם אלפא רומיאו. אני ישר מקשה עליו עם השאלה מי המכונית האהובה עליו במוזיאון, הוא אפילו לא חושב יותר מדי ועונה "ה-GTA" ומי יכול להתווכח עם זה. ה-GTA הייתה גרסת המירוצים של הג'וליה קופה עם מרכב שהיה דומה לזה של ברטונה, אבל למעשה היה קטן יותר מהדגם הסדרתי ובעיקר קל הרבה יותר ונבנה מאלומיניום. הכל בהקשר של המרדף אחר מרכב קל יותר, משם גם מגיעה האות A בשמה - Alleggerita המילה האיטלקית ל"קלת משקל".
השאלה השנייה שלי מאתגרת אותו יותר, "איזו מכונית שלא מתצורת אלפא רומיאו היית מכניס לכאן?" לורנזו עוקף את המוקש המוטורי הזה באלגנטיות איטלקית ועונה שלמעשה הוא יכל לשים פה כל כך הרבה מכוניות. כי בכל תקופה של אלפא רומאיו וכמעט בכל דגם שלה היא יכלה להתחרות בכל כך הרבה יצרניות. החל בפורשה עם מכוניות ספורט קלות וזריזות, במזראטי עם מכוניות GT ועד יגואר מרצדס וב.מ.וו עם מכוניות הסאלון שלה. אפשר להתווכח על האופן שבו התשובה הזו עומדת במבחן הזמן והעקביות, אבל יש בבסיס שלה אמת. אלפא רומיאו אכן הצליחה לייצר המון מכוניות במגוון עצום של קטגוריות ועדיין לשמור על האופי הייחודי שלה.
ובקומה הזו מפוזרות המכוניות שאיתן אלפא רומיאו ניסתה לאתגר את התפיסות המוכרות בתעשיית הרכב סביבה. החל מה-"40/60 אירודינמיקה" משנת 1913 שאולי נראה כמו משהו שנמלט מספר של ז'ול ורן, אבל למעשה הינו אחד הניסיונות החלוציים ביותר לחקור את עיצוב המכוניות בהיבט האווירודינמי שלהן. מכוניות כמו הדיסקו וולנטה על בסיס הג'וליה, הקאראבו הזוויתית של מרצ'לו גנדיני (ממנו נפרדנו בצער ממש לאחרונה), האיגואנה ואחרות. התצוגה הזו מובילה לחצי הקומה שבה ניתן לראות את האופן שבו כל אחת ממכוניות התצוגה הניסיוניות האלו השפיעו על העיצוב של המכוניות הסדרתיות באלפא רומיאו. שורה ארוכה של יצירות שכל חובב רכב, אלפיסט או לא - לא יכול להתבונן בן בלי להרגיש את הלב שלו פועם בקצב ארבע פעימות עצבני.
ואז יורדים לקומת מכוניות המירוץ. ובעוד בקומות העליונות עוד אפשר לשחק לכולם בראש עם עיצובים מרהיבים וגימיקים חזותיים. בקומה הזו כל מה שמדבר הוא שעון העצר. כל מה שהמכוניות האלו, החל מה"קורסה" של 1913 עם 45 כ"ס (כמעט כפול מאותה 24HP של זמנה שנחשבה לחזקה מאוד), דרך מכוניות ניסיוניות בעלות שני מנועים (במקביל אחד לשני, או אחד קדמי ואחד אחורי) וכאלו שנושאות על החרטום שלהן שני סמלים שיהפכו למיתולוגיים בתעשייה - התלתן הירוק מביא המזל והסוס השחור על הרקע הצהוב של "סקודריה פרארי" או בעברית - אורוות סוסי המירוצים של פרארי - אנזו פרארי לפני שהקים את החברה שלו.
ואז אנחנו מגיעים ליצאה מהמוזיאון, אני קולט שיכולתי להסתובב בו עוד שעות, או לפחות להתפלח לתאי המטען של אחת המכוניות ולקוות שינעלו אותי בפנים לאיזה סוף שבוע ארוך של שוטטות בין המוצגים. אבל יותר מזה, השוק האמיתי מגיע רק כמה זמן אחרי שיוצאים את הקירות שלו ואפילו את מגרש החנייה - העובדה שכל המכוניות מסביבי נראות אותו הדבר, נוסעות דומה מאוד, אבל כל אלו הן לא הזיכרון שלנו, ואת הזיכרון שלנו אי אפשר לבלבל עם עובדות, אלא אם כן הן מופיעות על השלט הקטן שליד המוצג המוזיאוני הזה.
מוזיאון אלפא רומיאו - מה שצריך לדעת
המוזיאון כאמור נמצא כחצי שעה נסיעה מהעיר מילאנו וכ-30 ק"מ משדה התעופה מלפנסה. מחירי הכניסה בהחלט שווים את החוויה, הם מתחילים ב-5 יורו לילדים מגיל 6-12 (חינם מתחת לגיל 6), 8 יורו לבני נוער עד גיל 18 ו-15 יורו למבקר רגיל (או 12 יורו לקבוצות מעל 15 אנשים). עבור סיור מודרך תוסיפו 8 יורו ואם התמזל מזלכם ואתם מתאמים את זה מראש, בכל יום ראשון מהשעה 15:00 ניתן לקבל גם הצצה למתחמי האחסון של המוזיאון, שם נשמרים המוצגים ההיסטוריים המעניינים באמת. החל מאבות טיפוס, דגמים שמעולם לא הגיעו לייצור ושלל הפתעות. גם פה העלות הנוספת לסיור בן כשעה וחצי עומדת על 8 יורו ושווה כל סנט.
לפרטים נוספים אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט של המוזיאון