10 המכוניות האמריקניות ששינו את העולם

ארצות הברית היא אומה שהעלתה על נס את תרבות הרכב הפרטי בספרים, בטלוויזיה ובקולנוע כסמל לעצמאות, חופש וסטטוס. היא נבנתה סביב המכונית הפרטית בתרבות הפרברים, הקניונים, המוטלים בצידי הדרכים, קולנוע הדרייב אין, מסעדות בהן המנות מוגשות לרכב ודלפקי ה- drive-through בהם מזמינים את האוכל ומקבלים אותו בשקיות מחלון השירות ועוד.

אמריקה לא המציאה את המכונית אלא הגרמנים, בתקופה שבה ארה"ב עשתה את המעבר הארוך מאומה חקלאית לתעשייתית. אבל היא מיהרה להתאהב במכונית, אימצה את הפיתוח החדש, ומייד תרמה לו פיתוח משמעותי ראשון, עם המכונית הראשונה בייצור סדרתי, פורד T. הנרי פורד לא המציא את המכונית, אבל הוא הנגיש אותה לעולם. ה-T הייתה המכונית העולמית הראשונה, הרבה לפני שמישהו ידע להגיד טויוטה קורולה, והמכונית הראשונה של עשרות מיליונים.

ולמרות שעד לפני כ-15 שנה עוד הייתה ארה"ב שוק הרכב הגדול בעולם, מפתיע שיש יחסית מעט מכוניות אמריקניות שסימנו חדשנות ופריצת דרך. כאלה שיצרו נישות חדשות והועתקו בידי יצרנים באירופה, ביפן ובהמשך בדרום קוריאה ובסין. רוב האמריקניות האייקוניות לא ממש הצליחו להשפיע על העולם שמעבר לפסל החירות.

שברולט קורבט למשל, מיוצרת ב-8 דורות מאז הגיעה ב-1953 והפכה ממכונית ספורט די בינונית כולל נקודת השפל ב-1975 עם מנוע ה-ZQ3 בעל 165 כ"ס, אבל בשלושת הדורות האחרונים שלה היא הפכה ליריבה ראויה למיטב שיש לאירופה ויפן להציע מ-911, הונדה NSX ועד פרארי. או סמל כמו פונטיאק GTO האם של מכוניות השרירים, כנפי הענק של קאדילק משנות ה-50, הרכב שהזיז את האסטונאוטים על הירח ודודג' וויפר, המכונית שארזה מנוע V10 במרכב ספורטיבי. כולן חשובות מאוד בטקסס, אבל לא בלונדון, מינכן או בייג'ינג.

ועדיין היו גם אמריקניות שכן הביאו חדשנות, ששמו את ארצות הברית על מפת תעשיית הרכב העולמית וההשפעה שלהן ממשיכה עד היום.

לפני הכל, נפוצץ רגע מיתוס - המודל T לא הוצעה רק בצבע שחור. בשש שנות השיווק הראשונות שלה היא הוצעה גם באדום, כחולף ירוק ואפור, אמנם בין השנים 1914 ל-1926 היא הוצעה רק בשחור וחזרה להימכר בצבעים נוספים בשנת הייצור האחרונה שלה. אבל הנקודה הזו מבהירה את החשיבות והחדשנות שלה - הבחירה בצבע השחור נעשתה כי תהליך הייבוש שלו היה המהיר ביותר ואפשר קצב ייצור מהיר - וקצב ייצור היה המפתח במודל T, המכונית הראשונה בייצור סידרתי.

הייצור שלה על פס נע אפשר בנייה במהירות והיקפים שלא היו קודם בתעשיית הרכב ולכן אפשרו גם להוזיל את מחירה. ב-1908 כשהושקה היא עלתה 850 דולר. המעבר לייצור סדרתי ב-1913 הוריד את המחיר ל-609 דולר, ולקראת הפסקת הייצור שלה, ב-1924, היא נמכרה ב-240 דולר בלבד.

המודל T שיפרה את איכות החיים והנגישות לתחבורה, והיה בין הגורמים העיקריים ששינו את פני החברה האמריקאית, כולל את האורח החיים העירוני והפרברי. ויותר מזה, שינתה את האופן בו יוצרו מכוניות מאז. מעל ל-15 מיליון דגמי T יוצרו ביו 1908 ל-1926, ולמרות שהשימוש במכוניות רק התרחב אחר כך, השיא שלה נשבר רק ב-1972 בידי פולקסווגן חיפושית.

יצרנית המכוניות "דוזנברג" של האחים פרד ואוגוסט דוזנברג הייתה קיימת 17 שנים בלבד, בין 1920 ל-1937. הם נסקו לצמרת במהלך שנות ה-20 עם מנועים ומכוניות שעשו חיל על מסלולי המירוצים, ה"מרפי ספיישל" של נהג המירוצים ג'ימי מרפי ניצחה באותה עונת מירוצים בגרנד פרי הצרפתי של 1921 והאינדי 500 של 1922 והמשיכה לניצחונות גם ב-1924, 1925 ו-1927. בשנת 1928 היצרנית הזו בשיאה ומשחררת את סדרה J - שנועדה להתחרות בטובות שבמכוניות העולם ברולס רויס, בנטלי, היספאנו סוייזה, פקארד, מרצדס ובוגאטי.

שנה מאוחר יותר מתחיל השפל הכלכלי הגדול ומכוניות אולטרה מפוארות, אעפס, לא בדיוק המוצר המבוקש ביותר. אבל זה לא עצר אותם מלהציג את גרסת ה-SJ בשנת 1932. זו הייתה גרסה בעלת מגדש על למנוע ה-6.9 ליטר שמונה צילינדרים בטור של ה-J. היו לה 320 כ"ס והיא האיצה ל-100 קמ"ש בכ-8 שניות ומהירות מירבית של 209 קמ"ש או 225 קמ"ש לפי מקורות אחרים. אלו היו ביצועים שהיו הרבה מעבר למה שהציעה כל מכונית שאינה מכונית מירוץ ייעודית, גם הרבה שנים אחריה. וכל זה במכונית שהגדירה את המושג פאר, עם בנייה ידנית ומרכבים שהוזמנו מטובי בוני המרכבים של זמנה. 36 יחידות של ה-SJ נבנו, כיום נדיר לפגוש אפילו רפליקה טובה של המכונית הזו, ואחת מקורית היא כבר באמת אירוע נדיר מאוד.

יוקרתית, חדשנית לזמנה ובעיקר עיצוב אווירודינמי שהקדים את זמנו בעשרות שנים. בעוד המכוניות סביבה נראו כמו שתדמיינו מכונית משנות ה-30, היא הייתה משהו אחר לגמרי, היינו אומרים שהיא נראתה לעומתן כמו חללית, רק שאז אף אחד לא ידע מה זה. השמועות מספרות שאיזה אחד, פרדיננד פורשה שם יד על אחד הדגמים המוקדמים שלה והשתמש בה כ"השראה" לעקרונות אווירודינמיים בעיצוב החיפושית.

היו לה קווי מרכב זורמים שנועדו להפחית את התנגדות האוויר בתנועה, להשיג ביצועים וצריכת דלק עדיפים ממנוע ה-8 צילינדרים בטור שלה. אבל לא רק עיצוב, אלא גם מרכב אחוד ממתכת בתקופה בה מכוניות עדיין עשו שימוש בעץ, חלוקת משקל של 50:50, השמשה הקדמית הייתה מזכוכית מחוסמת, פוצלה לשתיים ואפשרה תצפית טובה יותר על הכביש וגרסת ה-CW הבכירה ביותר שלה הייתה המכונית הסדרתית הראשונה בעולם לקבל שמשה קמורה, טכניקות ריתוך ובנייה חדשות שנכנסו לשימוש בייצרו שלה. אגב טכניקות, זה גם הוביל ללא מעט בעיות מהן סבלו המכוניות הראשונות.

ועדיין כל המאפיינים האלו תרמו לא רק לייחוד של הדגם, אלא גם למיצוב של קרייזלר כיצרנית חדשנית ומתקדמת. החדשנות של הדגם והמחמאות לו זכה לא הביאה אותו להצלחה מסחרית, שילוב של מחיר, העובדה שהיה שונה מאוד והמצב הכלכלי הכללי עבדו לרעתו - עם קצת פחות מ-30 אלף יחידות עד שירד מקו הייצור ב-1937. יעברו עוד כ-20 שנים עד שקרייזלר תחזור להעיז לחרוג מהמיינסטרים שוב בעיצוב והטכנולוגיה שלה.

הוויליס MB (ראשי התיבות של Military ומודל B) או כמו שהעולם למד להכיר אותו - ג'יפ - לא הוצג בהשקה מפונפנת, לא קיבל תקציבי שיווק, ה"דוגמנים" שלו היו בדרך כלל מאובקים, מכוסי בוץ, מבוססים בשלג - אבל הוא עשה את העבודה שלשמה הוא נוצר. זה היה רכב שטח קטן ועמיד, שנעשה בו שימוש נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה. הג'יפ נבנה עבור הצבא האמריקאי על מנת לספק כלי רכב קל, נייד ומסוגל להתמודד עם תנאי שטח קשים. הוא הותאם לשימוש צבאי, עם יכולת לעבור דרך שטחים לא סלולים, בעלת מנוע 4 צילינדרים ומערכת כפולה.

הג'יפ שיחק תפקיד מרכזי במערכות הלוגיסטיקה והלחימה של צבא ארה"ב, ונעשה בו שימוש לא רק ככלי רכב קרבי, אלא גם כשליח סחורות, אמבולנס, ומכונית פיקוד. לאחר המלחמה, הוויליס ג'יפ הפך לפופולרי גם בשוק האזרחי, כאשר החיילים שחזרו הביתה הביאו איתם את הפוטנציאל לשימוש בו בחקלאות ופנאי. השאר - היסטריה. תוך שנים בודדות הוא ישמש השראה ללנדרובר דיפנדר, לטויוטה לנד קרוזר ומיצובישי פאג'רו, אגדות בפני עצמן. ובין 1951 ל-2019 אפילו פעל פס הרכבה של יורשיו בישראל.

אתם יכולים להסתכל על הרכב הזה ולחשוב שהוא סתם טנדר, הוא לא, מדובר באגדה. העובדה שהוא הטנדר או "פיק אפ טראק" באמריקנית הנמכר ביותר בארה"ב כבר עשורים נובעת מהעובדה שמדובר בתחליף המודרני הישיר ביותר למה שמכונה "סוס עבודה".

הוא יעמיס ציוד גינון, חקלאות, יגרור סירה, יטייל בשטח ויציע תא נוסעים נעים לשהייה ובעיקר יעבוד ויעבוד בלי להתלונן (טוב, לא הרבה). העובדה שהוא הוצע בגרסאות רבות ועם שילובי מנועים, מגרסאות בסיס זולות, עבור בגרסאות ספורטיביות לכביש בשם "לייטנינג" ב-1993 ובהמשך עם "ראפטור" מופרכות שהם מכונית מירוץ לשטח וכולל להיות החלוץ בתחום ההנעה החשמלית עם החזרה של השם "לייטנינג", הפעם לסמל את ההנעה החשמלית שלו.

פורד הציעה גרסת טנדר עוד ל-T, אבל ה"סדרה F" שהפכה ל-F150 היא שהפכה לרבת מכר, ולרכב המשפחתי של עשרות מיליוני אמריקאים, עם חיקויים יפנים שזכו להצלחה עולמית, גם אצלנו.

אחד הרכבים האייקוניים ביותר בתולדות תעשיית הרכב האמריקנית הוא גם סיפור הצלחה של דבר אחד שאמריקנים יודעים לעשות הכי טוב - שיווק. המוסטאנג נוצרה כ"ספורט-קופה" על בסיס המשפחתית פורד פאלקון, במחיר נגיש, עם עיצוב ספורטיבי אבל לא בהכרח עם ביצועים, לפחות לא בתחילת הדרך.
מאז השקת הדור הראשון, המוסטאנג עברה שינויים רבים במהלך השנים, כולל שיפורים במנועים, עיצובים מחודשים ועדכונים טכנולוגיים. הדגם הראשון היה מצויד במנוע 6 צילינדרים, אך עם השנים נוספו מנועים חזקים יותר, עד היום עם מנוע 2.3 ליטר מוגדש ו-V8 הנוכחי. למרות הרמת הגבות בתחילת הדרך, בפורד לא היססו להדביק את השם גם לקרוסאובר חשמלי כמו פורד מוסטאנג מאך E, שיחד עם הפסקת ייצור

המוסטאנג ה"קלאסית" בדור הנוכחי - מסמן את העתיד של הסוס הזה. המוסטאנג לא הולידה מתחרות רק בארה"ב, היא נתנה את ההשראה למכוניות ספורט רבות, מפורד קאפרי באירופה, טויוטה סליקה ביפן, ואודי TT בגרמניה, שחיקתה את הרעיון של לי אייקוקה שהוביל את הפיתוח המוסטאנג להשתמש ברכיבים של מכונית משפחתית, בעיצוב שונה ושלדה משודרגת כדי לייצר מכונית ספורט זולה יחסית.

שבע שנים לפני שלנד רובר שיכללה את הרעיון הזה עם הריינג' רובר, זה היה ג'יפ וואגוניר שלקח את הסיפור של רכב שטח חסון ורב יכולת ולהעמיס עליו מרכב שימושי כשל משפחתית סטיישן גדולה. רכבי שטח עם 4 דלתות לא היו דבר נפוץ אז, וגם בשנים אחר כך ואכן הוואגוניר ההוא הידוע כ-SJ נותר בייצור עד 1991 - פרק זמן מכובד מאוד לכל רכב (בין השנים 62 ו-74 הורכב אפילו באירן). הוא היה פתרון לא רק למשפחות מטיילות, אלא גם לארגונים וחברות שדרשו שילוב של הסעת נוסעים ומטען, כולל יכולות גרירה בשטח או באיזורים מושלגים וקשים למעבר. מנועי 6 צילינדרים בטור ומאוחר יותר מנועי V8 שונים העניקו לו ביצועים טובים ועל הנוחות היו מתלים קדמיים עצמאיים - לא משהו נפוץ ברכבי שטח בזמנו. להם הצטרפו גם אביזרים כמו הגה כוח, רדיו, תיבת הילוכים אוטומטית ואפילו מיזוג כאופציה.

בשני צידי האוקיינוס מוצגים בסמיכות זמנים שני כלי רכב, האחד של רנו והשני של דודג', שניהם ביצוע חדש לרעיון שכבר נוסה בעבר. שניהם מביאים ללקסיקון את מושג המיניוואן המודרני. ההנעה והמנוע הקדמיים מפנים את כל הקופסה מאחור לסידור של 5, 6 או 7 נוסעים. התנהגות הכביש היא כשל מכונית נוסעים ולא מסחרית מסורבלת והמרווח עדיף על זה של סטיישן עם שני מושבים בתא המטען, האופן בו נסעו עד אז מי שלא רצו רכב מסחרי. הדודג' קראוון ובהמשך גם כפלימות' או קרייזלר וויאג'ר התחילו את דרכם כפתרון פרקטי וצנוע, מנועי 4 צילינדרים 2.2 ליטרים של קרייזלר או 2.6 ליטר של מיצובישי ובהמשך מנועי 3.3 V6 וגם 3.6 ליטר V6 גם הוא ממיצובישי.

הרכב הופך ללהיט היסטרי הרבה יותר מהאספאס, מלמד את העולם שהאמריקנים אולי נפלו על הפנים, אבל קמו על הרגליים. גם כאן היה מעורב לי אייקוקה, בעת הצגתו כמנכ"ל קרייזלר.

כאשר היום מכוניות פלאג אין הן עניין די שגרתי קשה לראות את זה, אבל ב-2010, הוולט הייתה די חלוצה בתחום הזה, בטח כאשר היא מגיעה מאמריקה ומשברולט - לא בדיוק המדינה והיצרנית שאתם תחברו אסוציאטיבית עם מכונית פלאג אין מתקדמת.

ג'נרל מוטורס שהואשמה שהרגה את המכונית החשמלית עם עצירת ייצור ה-EV1, ונדרשה להוכיח שהיא מסוגלת לייצר חשמלית שימושית ותחרותית שעולם הרכב חיכה לה 100 שנה. אבל הסוללות של אז לא אפשרו חשמלית 100% בגלל מגבלות טווח ומחיר, ולכן בהובלת בוב לוץ' פותחה מכונית שנסעה כחשמלית לטווח של כ-60 ק"מ ואז נכנס לפעולה מנוע בנזין ששימש כגנרטור הטוען את הסוללה.
במהירות שיוט בין עירונית, בה המנוע החשמלי יעיל פחות מזה מונע הבנזין, הוא התחבר לגלגלים והניע את הרכב. הדור השני מ-2016 כבר העלה את הטווח החשמלי ל-85 ק"מ, מכובד מאוד גם במונחי 2025.

בשנת 2019 יורד הדור השני מפס היצור, כאשר בג'נרל מוטורס מחליטים לעבור להנעה חשמלית בלבד בדגמי ההנעה החלופית שלהם, מעבירים את לפיד הפלאג אין לסינים.

בשנת 2012 ברק אובמה נבחר לנשיא, בלונדון נפתחת אולימפיאדה, מחאת האוהלים בישראל בשיאה ובארה"ב מתחילה להימכר מכונית סאלון יוקרתית חשמלית של חברת טסלה. מתוך 4 האירועים האלו, רק האחרון עדיין רלוונטי. זו הייתה המכונית האמיתית הראשונה של טסלה, פרי פיתוח בן 5 שנים שלא מעט מהן עברו בחשש שבכל רגע מישהו יוריד את השאלטר על היצרנית הצעירה.

במהלך השנים עוברת המכונית מספר עדכונים כאשר המשמעותיים ביותר הם ב-2016 ו-2019. למרות עיצוב חיצוני מרהיב ותא נוסעים שעל פיו התיישרה התעשייה בכל הקשור למירוץ החימוש של מסכי ענק, טכנולוגיה מתקדמת מאוד לזמנה כמו עדכונים דרך האוויר. סדרות הייצור הראשונות וגם אחריהן סבלו מלא מעט בעיות גימור והרכבה. זה לא הפריע לה להפוך לנערת הפוסטר של המכוניות החשמליות ולסלול את הדרך של טסלה למיינסטרים ושל אילון מאסק לתואר האיש העשיר ביותר בעולם. היצרניות הוותיקות שהביטו בה מלמעלה בבוז, חישבו מסלול מחדש בעיקר בזכותה.

מהתחלה צנועה של 362 כ"ס וטווח של 426 ק"מ היא כיום עם גרסת הקצה "פלייד" עם 1,020 כ"ס, המזניקים אותה ל-200 קמ"ש ב-2.1 שניות וטווח של 600 ק"מ.