כמו בארוחת טעימות באולם אירועים, קטלוג שיפורים וחנות דגמי מכוניות - לפעמים השפע הזה יכול להיות מבלבל. מדי שנה חולפות תחת ידינו עשרות מכוניות ואופנועי מבחן. לרוב, אנחנו נוהגים ורוכבים עליהם לפרקי זמן של 48 שעות דוחסים את מירב השימושים ברכב לתוך יומיים וחוזרים עם חוות דעת מגובשת על איך, מה ולמה. מול כמות כזו, מבט אחורה על 2018 דורשת כמה דקות של מחשבה כאשר רוצים לבחור את כלי הרכב האחד שהותיר חותם, שעשה לנו משהו שגורם לנו לזכור אותו.
ביקשנו מכל אחד מהכותבים במערכת לדפדף חזרה בתיקיית המבחנים ולשלוף משם את המכונית והאופנוע שהצליחו להיות אלו שהם ייזכרו לטובה מהשנה הזו. לצד המכונית או האופנוע הזה, ביקשנו מהם גם לציין מי הייתה המכונית או האופנוע שפחות הרשים אותם.
לסיום, ביקשנו גם שיציצו בכדור הבדולח שלהם ולציין את אלו שהם הכי מחכים לנהוג בהם ב-2019.
הבחירות של רמי גלבוע
הרכב שאני הכי רוצה מבציר 2018 הוא, כמובן, ג'יפ רנגלר החדש. זה רכב שטח קלאסי ואותנטי, שרק השתפר בדור החמישי שלו, עליו כבר כתבנו. רנגלר הוא הג'יפ הנחשק שלי. אבל המכונית המעניינת והחשובה יותר היא דווקא יגואר I-Pace החשמלית. היגואר החשמלית עולה יותר מדי כסף, אבל היא מצביעה על הכיוון אליו כולנו צועדים - לפחות, עד שהמכונית האוטונומית תייתר אותנו, ואת תשוקת הנהיגה. היגואר משלבת טכנולוגיה מושלמת וסגורה, תוך שמירה על הנאת הנהיגה. זו מכונית חשמלית איתה אפשר לחיות ביום-יום (כל עוד אינך נוהג לקפוץ לחיפה בכל בוקר), היא שימושית למשפחה, ולא מסרסת את תאוות הנהיגה. כמעט מושלמת.
מעדיף לשכוח:
המכונית שאכזבה אותי ב-2018 היא סאנגיונג רקסטון. הנה לכם רכב שבפוטנציה יכול היה להיות 'שובר שוויון', רכב שטח משפחתי ומרווח, זול ב-150 אלף שקל מהמתחרה היחיד שנשאר בשוק (לנד קרוזר)... לרקסטון יש כמעט את הכל - מרכב גדול ומודרני, מנוע וגיר מצוינים, רמת גימור סבירה לחלוטין, ואפילו הילוך כוח המתאים לעבודת שטח. אבל בקרת המשיכה האלקטרונית שלו לא עומדת במשימה, והרקטסון עלול להיעצר במקומות שאפילו ג'יפונים (בודדים) יכולים להמשיך ולהתקדם. הכי מעצבן שזו בעיה של תכנות מערכת שכבר קיימת, מישהו שם לא ניסה בכלל לבדוק את יכולת בקרת המשיכה לעבוד בשטח? אז עד שלא יישלחו לנו עדכון תוכנה, רקסטון הוא האכזבה שלי - דווקא מכיוון שציפיותיי היו גבוהות, ולא מוגזמות
הכי מחכה ל-2019:
אבל הרכב לו אני מצפה ב-2019 הוא כמובן, לנד רובר דיפנדר החדש. נראה שהוא יהיה רכב טיולים משובח, בזאת אין לי ספק. אבל האם הוא לא יהיה מתוחכם ומסובך מדי? גם אם יתאים לטיולי שטח, האם הוא לא יהיה עדין מדי לעבודה קשה של כוחות ביטחון, יערנים, או מדריכי טיולים בסרנגטי? אנו מחכים לדיפנדר החדש כבר חמש שנים, הגיע לראות איזה תבשיל הכינו לנו הבריטים!
הבחירות של ראובן סביו
במהלך השנה יצא לי בשלוש הזדמנויות שונות לרכוב על הקי.טי.אם 1290 אדוונצ'ר R. בכל אחת מאותן ההזדמנויות הצלחתי להתרגש מהרכיבה על האופנוע עד כדי כך שגם בימים שלאחר מכן תחושת הסיפוק וההתלהבות מהרכיבה המשיכו ללוות אותי. המנוע הגדול מצליח מצד אחד להיות מדויק וידידותי ברכיבה בשטח עם מכשולי עבירות ומצד שני מטיס אותך בכביש במהירויות של אופנוע סופרבייק. כל זה מלווה בתחושת ביטחון, בזכות היציבות שמעניקים המתלים והשלדה ברכיבה אגרסיבית ויכולת הבלימה המעולה.
תנוחת הרכיבה הזקופה, המושב החדש, מערכות הבקרה השונות והאבזור העשיר מעניקים לרוכב חבילת פינוקים שמעצימה את ההנאה מהרכיבה על האופנוע. למרות הממדים וכוח המנוע האדיר, גם ברכיבה בעיר מרגישים מאוד בנוח עם האדוונצ'ר הגדול ובהחלט ניתן להשתמש בו גם ככלי תחבורה יום יומי. מבחינתי זהו האופנוע המלהיב והטוב ביותר שיצא לי לרכוב עליו במהלך השנה האחרונה.
מעדיף לשכוח:
הב.מ.וו 310 GS הוא אופנוע שנושא את אחד מהסמלים המפוארים ביותר בתחום האופנועים, אך לצערי לא הצליח לרגש אותי כלל ואפילו פחות מכך. המנוע חלש ולא מאפשר רכיבה במהירויות סבירות בכבישים בין עירוניים בהשוואה לאופנועים מקבילים באותו נפח מנוע. רמת הרעידות גבוהה מאוד ובעקבות כך נפגמת מאוד הנוחות, שפרט לכך טובה מאוד. המתלים, הבלמים וכל שאר המכלולים הם ברמה בסיסית ולא יותר מכך. לצערי זהו האופנוע שהכי פחות בא לי לרכוב עליו שוב.
הכי מחכה ל-2019:
הטי.אם 300 החדש עם הזרקה ומתנע חשמלי. כדי לעמוד בתקנות איכות הסביבה ועדיין לספק ביצועים ברמה של טי.אם הכניסו למנוע החדש המון חידושים טכנולוגיים בתחום ההזרקה במנועי שתי פעימות. לחברה יש כבר ניסיון עשיר מאוד בתחום בזכות מנועי הקארטינג המיועדים למרוצים אותם הם כבר מייצרים מוזרקים מזה כמה שנים. השילוב בין שלדת האלומיניום האיכותית, המתלים המשובחים של טי.אם שכוללים קאייבה מקדימה ובולם תוצרת בית מאחור. יחד עם המנוע החדשני שסוף סוף זכה למתנע חשמלי גורמים לטי.אם החדש להיות מפתה יותר מאי פעם.
הבחירות של יואל שוורץ
הבחירה שלי חייבת להיות קאדילק CT6 סופרקרוז. אמנם זו הייתה פעם ראשונה בה נהגתי ב-CT6 ועוד בגרסה הכי מאובזרת והכי חזקה שלה, 3.0 ליטר V6 כפול מגדשי טורבו ו-404 כ"ס, אבל כל זה לא היה רלוונטי. לא בשביל זה ישבתי מאחורי גלגל ההגה. ביצעתי בקאדילק CT6 סופרקרוז סיבוב כי זו המכונית היחידה בה מותר חוקית לנהוג בלי ידיים. כן ממש בלי ידיים. לחלק מהיצרניות האחרות כמו טסלה ומרצדס, יש את היכולת, אבל הן אינן מאפשרות זאת, וזה גם לא חוקי. בסופרקרוז זה אפשרי ומותר, בין היתר בגלל שהאפשרות קיימת רק בכבישים מהירים, וכי המכונית נעזרת ב-GPS ומיפוי מיוחד כדי לדעת היכן מותר לה לאפשר לנהג להוריד ידיים.
החוויה מוזרה. לדהור ב-70 מייל לשעה (116 קמ"ש) כשהרגליים והידיים לא עושות כלום, זה מעט מפחיד. אבל זו הייתה חוויה מדהימה. להיווכח כמה רחוק הגיעה הטכנולוגיה, וכמה רחוק היא עוד צריכה להתקדם, כדי שהאפשרות הזו תהפוך לנפוצה יותר.
מעדיף לשכוח:
כשפגשתי לראשונה את טויוטה קאמרי הנוכחית, מאוד התרשמתי. ראשית היא נראתה טוב. ארוכה, נמוכה, רחבה. חלונות צד ענקים, כדי שהיושבים במושב האחורי ירגישו כי חשבו גם עליהם, תא נוסעים נאה, ושילדה בעלת מאפיינים דינמיים טובים - גם נוחות וגם התנהגות - כפי שנוכחתי לדעת בעת נהיגה ב-CHR.
כשהגיעה קאמרי לארץ, עימתנו אותה מול יונדאי סונטה, ולמרבה ההפתעה היא הפסידה. על אף שזו הקאמרי הטובה ביותר, שהיא חזקה, חסכונית, נוחה, וסה"כ מכונית נעימה, היא לא הצליחה לבצע את הקפיצה הנדרשת ולהציב אתגר למתמודדות בראש הקטגוריה.
הכי מחכה ל-2019:
כאן יש שני מתמודדים, פורד F250 וראם 3500. יש לי פינה חמה לטנדרים הגדולים האלה. אני אוהב את הגודל, את זמינות הכוח, את העוצמה חסרת המאמץ גם אם הם גוררים בית. בשנה הבאה צפויים לעלות ארצה שניים מהטריו האמריקני לאחר עדכונים חשובים. פורד תצרף ל-F350 שכבר נמכר כאן, את F250 - גרסה "קלה" יותר, בדומה לסילברדו שעושה כאן חיל. ראם יגיע לאחר מתיחת פנים, עם עוד קצת כוח (לא שבאמת חסר), ומתלה אחורי ייחודי שכוללת צמד כריות אוויר בסרן האחורי, שנועדו לייצוב אוטומטי, שיפור נוחות הנסיעה הבעייתית מאוד בדור הנוכחי ומניעת שקיעה כשהארגז עמוס. נשמע מעניין. אגב סילברדו חדש כבר הוצג, והוא צפוי להגיע בשנת 2020, כך שנראה לי שסגרתי את הפינה גם לשנה שאחרי.
הבחירות של קינן כהן
האצבעות רצו לכתוב כמעט מעצמן את האסטון מרטין ואנטג' החדשה. מכונית ספורט קטנה וחדה כמו שמכונית ספורט צריכה להיות. אבל זה היה קל מדי. אז לקו הסיום הגיעו שתי מכוניות מצוינות, הראשונה היא סובארו פורסטר שנכנס ממש על הקשקש לרשימה של השנה. הוא היה כל כך מרשים שאני אפילו מוכן לסלוח לעובדה שהוא מגיע עם תיבת הילוכים רציפה. נוחות נסיעה פנטסטית, מנוע אטמוספרי יעיל, תא נוסעים שימושי ויכולות שטח שיסגרו את הפינה לכל חובב טיולים ממוצע. אבל המכונית האחת שאני ממש אזכור מהשנה הזו היא קיה סטינגר GT. זו לא רק אחת מהמכוניות המהנות יותר לנהיגה שמסתובבות פה לאחרונה, היא גם מפגן יכולת מרהיב של קיה בתחום הזה. יקרה להחריד עבור קיה, אבל עסקה מעולה ביחס תמורה למחיר.
מעדיף לשכוח:
ממש חיכיתי לג'יפ קומפאס, המחשבה על ג'יפון עם הנעה כפולה קבועה והמסורת שמחייב השם "ג'יפ" פשוט נבאו לי מכונית שתהייה הסמן הימני בתחום הזה בסגמנט שלה. אבל בפועל העסק פשוט לא התחבר בשום צורה ואופן. להוציא ההופעה החיצונית, הוא לא היה "זה". לא המנוע, תיבת ההילוכים, לא נוחות הנסיעה ואפילו לא יכולות השטח. המיצוב שלו בישראל כרכב פרימיום גם הגביה את המחיר שלו למקום בו קשה לראות בו עסקה מפתה.
הכי מחכה ל-2019:
טוב, זה קל, אם כבר קלטתם את הראש שלי - פורשה 911 החדשה. כל מילה נוספת מיותרת.